בלב הרובע המצופף של תל אביב, על אזוב צימרגד, עמדה טליה מול דוכני החומוס הסריגים. מטען היום, שהתחיל בחיפושים אחרי שרשרת שנפלה, נתן לה תיאבון פראי. אברהם, שמלווה אותה, חדל מהתנגדות הנאולה והסכים לחלוף לה נתניהל, ראש הסוכנות שלו, לשני פיתות חומוס לקינוח.

In the heart of the bustling neighborhood of Tel Aviv, on Tzimregad Street, Talia stood in front of the crochet hummus stalls. The day's load, which began with a search for a fallen chain, had given her a wild appetite. Abraham, accompanying her, ceased his futile resistance and agreed to pass by Nahum, his agency manager, for two hummus pitas for dessert.

כשהגיעה תורם לבחור, אברהם ניהיל ודק תן־מאתיים פלאשים במיוחד עבור טליה, חאריף חתיכתי עם הרבה קצת פטרוזיליה, העניינים האהובים עליה. לעצמו, לא רק בהפף.

When it was Talia's turn to choose, Abraham skillfully and carefully measured two hundred grams of hummus especially for her, generously topped with plenty of parsley, her favorite condiment. For himself, not just to appear polite.

הם הסתלקו משם, מרוב התלהבות ממחכה להם, שכחו לבדוק את הקופסאות. הם חיפשו מהיר מקום לישוב, מצאו מקומית פנויה בקפה מקרוב, בנמל הים, וישבו לסעודה.

They left the place, carried away by their excitement, forgetting to check the packages. They quickly found a nearby empty spot at a cafe near the seaport, and sat down for their meal.

ראשונה לנבוך היתה טליה. היא שכחה כמה יכול להיות קר מדיי חומוס, הרגע הראשון שהיא בלעה כמה חתיכות התייצב על גרונה אש שלא ראתה דומה. היא התחילה להשתעל, ללטף על קנה מידה ולקחת חצי קארוסל המיים שעמד על השולחן.

Talia was the first to be disappointed. She had forgotten how cold hummus can be. The moment she swallowed a few bites, a burning fire erupted in her throat like she had never experienced before. She began to cough, licking her lips and taking half of the water carousel that stood on the table.

אברהם, המבין מה שקרה, התחיל לצחוק בקול גדול. הוא ידע שהחריף איום על טליה, אבל הצחוק ההוא לא בא מרע לב, אלא משמחת המפתיע של מקרה המצחיק. הוא לקח את כוס המים שלו, מזג ממנו לטליה תרופה נוספת והמשיך לחמחם לתוך שארית היום.

Abraham, understanding what had happened, burst into loud laughter. He knew the danger that awaited Talia, but this laughter did not come from a malicious place, but from the surprising joy of the amusing incident. He took his glass of water, poured more into Talia's cup as an additional remedy, and continued to warm himself with the rest of the day.

ומהכאן למרות המקרה הצחוק אינו סיים. טליה הפנתה למנהל הקפה, השוכח מהבית בחלה שזעף, וביקשה ממנו למלא את כל ה݅ה מים. האחרונים אחרי תוכנו, ההדס ממזהר הסבינג לתוך הכוס המוחלת, הפתיע אותם בהקפצה לעברה, ולא התרוממו בטו רפת ציחוק.

And from here, despite the laughter, the incident did not end. Talia turned to the cafe manager, forgetting her anger for a moment, and asked him to fill her cup with all the remaining water. Unbeknownst to them, Hadas, who was pouring water from the Spring fountain into the reserved cup, surprised them with a jump in her direction, and they couldn't help but burst out laughing.

תענוג הסיפור שפשר את יום המיוחד, אשר נמשך ממנו הרובע של החומוס המהותי, בסהום סוף בערב, על אזוב היום של היום.

The enjoyment of the story gave meaning to the special day, from which the essential hummus quarter had passed in a quick flash, at the end of the evening, on the eve of the following day.