במרכז הרותח של תל אביב, בלב שדרות רוטשילד המוארת, נפרצה קבוצת חברים לפינה השקטה של בית הקפה "התיקון".

In the boiling center of Tel Aviv, in the heart of Rothschild Boulevard illuminated, a group of friends broke into the quiet corner of the cafe "HaTikun".

למדי גילוי העניין החדש, הקבוצה נשבה באידיא, מסביב לשולחן העגול, רעש העיר הגדולה מתזנק כמו חללה בתוך אקדח.

With the discovery of the new interest, the group sat in awe, around the round table, as the noise of the big city bounced like a bullet in a gun.

אלי, בעל הצחוק המזוגג, כבר פתח את הדאנס: "יש לי אחד מעולה", קרח הסוס, "מי אתה חושב שאתה, ספר שורשים?

Eli, with his twisted laughter, already started the dance: "I've got a great one," he said, breaking the ice, "who do you think you are, a book of roots?"

" מאיה, האחוזה בצחוק צח, השיבה: "פחות מך, אני ספר שורה".

Maya, bursting with laughter, replied, "Less than you, I'm a poem book."

בעידן המחשבים, אף אחד לא התרשם.

In the age of computers, no one was impressed.

אבל הצחוק נשבר כמו גל שנפצע, וכולם התעלפו קצת.

But the laughter broke like a wounded wave, and everyone floated a little.

השעונים התמשכו, והמשחקים החריפו.

The hours continued and the games intensified.

הבדיחות הפכו לגרילה, וכל זמן קצת היה מחויב לנקד את המעין היבש של השולחן.

The jokes turned into a grill, and from time to time, everyone had to contribute to the dry humor of the table.

המלחמה הייתה ממהירה, חגורות הצחוק התפתחו, והקופסא השחורה של החברים התאימה להם.

The war was fast-paced, the laughter belts were unleashed, and the friends' black box suited them.

אף אחד לא רשאי לעזוב את השולחן לפני שתהיה לו בראשו בדיחה מושלמת.

No one was allowed to leave the table before having a perfect joke in mind.

אך כאשר הלילה הגיעה לנקודת שיאה, מהות המשחק גילתה את טעמה המר.

But when the night reached its peak, the essence of the game revealed its bitter taste.

אלי, שהתחיל בביטחון עצמי, נשאר עם ראש ריק.

Eli, who started with confidence, was left empty-headed.

מאיה, בת החיוך הנצחי, התחילה למהור הורה.

Maya, with her eternal smile, started to hesitate.

אחד החברים שאל אותו בערך הדקות: "אתה מאמין בתיירות?

One of the friends asked him about tourists: "Do you believe in tourism?"

" אלי השיב: "כן, יש לי יד מיושנת".

Eli replied, "Yes, I have an ancient hand."

האוויר שחרר, מאיה שמה את פניה על שולחן, ואמרה בקול רך: "אני רק אגלוז כמה מילים".

The air was tense, Maya put her face on the table, and said softly, "I just want to say a few words."

את השולחן חפה שקט, החברים התסכלו אחד בשני והן הבנו שהמאמצים להתנסח במילים הגלו אשם חברתי גדול יותר.

The table fell silent, the friends looked at each other, and they realized that the efforts to express themselves in words revealed a larger social guilt.

בהתקשרות משותפת, הם התכנסו למעגל, נתנו ידיים, ולא אמרו מילה.

In collective communication, they gathered in a circle, held hands, and didn't say a word.

השחקנים היו מהותים, הערב חודשת את מעמדו, והלילה הגיעה להסתיים על גוונים אפלים ומתוקים של מדיטציה.

The actors were essential, the evening celebrated its status, and the night ended on dark and sweet tones of meditation.

וימי המשחקים הפגישו סוף רחוק ושלט של כמה מילים אשר מקנה להם מבט מוכלל בחוויות החיים: לא צריך לנסות להתעלות על האחרים, אלא לנסות לגשת אל האחרים ולהיות בתוך הקבוצה.

And the days of the games led to a distant end and a sign of a few words that gave them a comprehensive view of life experiences: one should not try to surpass others, but to try and approach others and be part of the group.