השמש של תל אביב דוקרת את השמיים כאילו היא נקודת החיבור בין הארץ לשמיים.

The Tel Aviv sun pierces the sky as if it were the connecting point between the earth and heaven.

האוויר Ηום ומרעמהם מכאיבים לאוזניים.

The hot and humid air is painful to the ears.

הכל שם הולך בקצב שונה, מהיר ולוחם.

Everything there moves at a different pace, fast and relentless.

בית הקפה ברחוב הים הבוער, מנסה להעביר את הזמן בחדר החום הנלעג.

The café on the scorching sea street tries to pass the time in the mocking warmth of the room.

דוד, הבעלים, מנסה לעבוד מאחורי הדלפק תוך שהוא מושך את הזמן.

David, the owner, tries to work behind the counter while he pulls time.

הוא מחמיא על זריחה יפה, משדר שיחה בלתי מתפשרת ומבטיח גילויים נפש מטרידים בתקווה שהיום ייגמר מהר.

He compliments on the beautiful sunrise, engages in uncompromising conversation, and promises unsettling revelations in the hope that the day will end quickly.

התרסה התרגשה.

The frustration intensifies.

עם כל הפגישות, הנפגשים, השיחות, החיוך והזעם, רק שרה הייתה בוודאות.

With all the meetings, encounters, conversations, smiles, and anger, only Sara was certain.

דוד, מלא בראשו מחשבות על החיים, הזמין את הפיצה מולם.

David, lost in thoughts about life, orders pizza in front of them.

זו הייתה פיצה שלמה, ולא פשוט פרוסה כמו שהוא רגיל.

It was a whole pizza, not just a slice as usual.

הוא מרחם בהתייחסות, אבל אדם לא יכול להתעלם מתחושת החרדה בחלל הבטן הריק.

He sympathizes affectionately, but one cannot ignore the feeling of anxiety in the empty stomach.

הוא מנסה לאכול, אבל החומר הקשה והאי האפשרי מחליט את הסיפור.

He tries to eat, but the hard substance and the impossibility decided the story.

שרה רדקה להציל את היום.

Sara goes down to save the day.

לא להוסיף את הדברים בדרך הישנה הנאחזת, אלא היא תעז לשאול את השאלה: "למה לא לגלגל את הפיצה, כמו רול?

Not adding things in the familiar clinging way, rather she dares to ask the question: "Why not roll the pizza, like a roll?"

" וכך היא ממשיכה, ממציאה דרך יצירתית נוספת אחר דרך יצירתית: "ניתן אפילו לחתוך את הפיצה לחתיכות קטנות בגודל ביס, כך התחושה שלא אכלת הרבה לא תהיה!

And so she continues, inventing another creative way after a creative way: "You can even cut the pizza into small pieces the size of a bite, so the feeling of not having eaten much won't be there!"

"כאילו גאומטריה שלא הכירנו לפני המחליקה להם מתחת לאצבעות, אינהם מנסים להשתלוט על הפיצה, שרה אף הופכת לצ'ילה ודוד מרגיש בבטן יותר ממלא הרבה יותר ממלא, הודות לשרה.

As if geometry we didn't know before slipped under their fingers, they do not try to dominate the pizza, Sara even becomes a chila, and David feels more in his stomach than he fills, thanks to Sara.

הימים בתל אביב נמשכים, החיים ממשיכים להתרחש, אבל מעכשיו, דוד ישם לב יותר למה הוא מזמין.

The days in Tel Aviv continue, life goes on, but from now on, David pays more attention to what he orders.

הקונפליקט המרכזי של הסיפור מגיע למסקנה: חשיפה ברורה של חישוק הפיצה גאולה, אפשרות חדשה‭.

The main conflict of the story reaches a conclusion: a clear exposure of the pizza circle is redeemed, a new possibility.

אך אפשר גם לראות בדרך בה שרה הצילה את היום מעין אלגוריה לתרבות השיחה בחברה הישראלית - מהירה, מציאותית ולא מרחמת.

But one can also see in the way Sara saved the day an allegory for the conversational culture in Israeli society - fast, pragmatic, and unsympathetic.