העיר תל אביב, השחפה את שיערה בנגיעת הרוח, הציבה על במת האירועים את אברהם ושרה. אשרונות שהשתלשלו בלב הלילה, אורחים שהשקיעו בחיפוש אחר הדשא הכחול ומלאך ששולח מהשמים מסרים על בנה.

The city of Tel Aviv, as the wind blew through its hair, placed Abraham and Sarah on the stage of events. The evening unfolded in the heart of the night, guests immersed in the search for the blue grass, and an angel sent from the heavens delivered a message about their child.

אברהם, איש מרשים בחליפתו הכחולה הנראית כמו דגולה מתוך סרט של ג'יימס בונד, הביט לרגע בנעליו הבוהקות. אך עצביו הושארו על הגב, שם, על הספה בסלון, לצידי נעליו האמיתיות.

Abraham, an impressive man in his blue suit that seemed like it came straight out of a James Bond film, briefly glanced at his shiny shoes. But his worries remained on his back, resting on the couch in the living room, next to his real shoes.

שרה, הילדה שמבינה במלאכות האנרגוסיה, הסתכלה קרוב אל הקובייה של בייבל שהתנידה על רגלו הימנית של אברהם. ממש ילד בגן, חשבה שרה לעצמה. פתאום, מזמן שזה הפעיל בתוך מעיינה תנודה של צחוק.

Sarah, a girl who understood the workings of energy, took a closer look at the little figurine of Baal that swayed on Abraham's right foot. Just like a child in kindergarten, Sarah thought to herself. Suddenly, after it had been dwelling within her for some time, a wave of laughter burst forth.

"אתה נראה הופה עם אותן נעליים", אמרה שרה, בעוד צחוקה נמשך מאחורי גבה. אברהם הביט בנעליו וגילה את הונאת השפם. תחילה הוא הבין שזה טעות, אך מיד חשב: אני לא מאבד את הראש.

"You look fetching with those shoes," Sarah said, her laughter still echoing behind her. Abraham looked at his shoes and discovered the deception. At first, he realized it was a mistake, but then he thought, "I am not losing my mind."

נעליים נמוכות, באירוע רשמי. אאוטסיידר, פשוט מדי. היי, אני כולי אוותנטי, חשב. ובלי לרגע אי מדד את אותם המד, אשר הוריד קצת מהלחץ. שרה כבר לא יכולה יותר להכיל את שמחתה. צחוק שפרץ באופן בלתי נשלט, מלווה בדקירות בצד השמאלי של בטנה.

Low shoes for a formal event. An outsider, too simple. Hey, I'm completely authentic, he thought. Without a moment's hesitation, he didn't even check those measurements that had slightly reduced the pressure. Sarah could no longer contain her joy. Laughter exploded uncontrollably, accompanied by a stab of pain on the left side of her abdomen.

"מראה הצחוק שלך מספר את כל התופעה, אני מעריך זאת במאוד", אמר אברהם בכבוד, תוך כדי שהוא מתאר את השחיקה המסוימת של אותו המסמר השחור על שלל הנעל השמאלית. ומיד בעקבות אותו מספר, לאחר כל התופעה, העיד באחת: "זה באמת לא משנה את הנעליים.". תשאל את אותה השחפות המתרגשת של הרוח.

"The sight of your laughter tells the whole story; I appreciate it very much," Abraham said, respectfully, while describing the specific wear and tear on that black nail on his left shoe. And immediately following that account, after all the laughter, he testified in one statement, "It really doesn't matter about the shoes." Ask that excited gust of wind.

האוויר החמים של ליל הקיץ בתל אביב, הריקוד של תנודות הצחוק של שרה, בשילוב המסר של אברהם, במקום לשנות את הערך של האירוע רק צרף לזה. שחפים של מסרים מלמעלה, שינו את הכיוון של הערב, נתנו לו גו לא רק להיות זכרון של מסגרת זכוכית ושנה בה כולם נזכרים במהלך הרגע, אלא משהו שיגרור אותם עם הזמן לנצח בין השניים.

The warm summer air of Tel Aviv's night, Sarah's dancing laughter, combined with Abraham's message, instead of changing the value of the event, only added to it. Whispers from above transformed the trajectory of the evening, giving it the power not just to be a memory framed in glass and a year that everyone would remember, but something that would perpetually draw them together over time.