בחצות הלילה, לישונם תוך דרישת שנה עמוקה, אברהם ושרה קמים בבהלה.

At midnight, as they slept deeply, Abraham and Sarah woke up in a panic.

מהעיר העתיקה של ירושלים, אורך עורך של דרך עכברים, מיד השהם את מקומם - בחופה.

From the ancient city of Jerusalem, along the narrow alleyway of mice, they quickly found themselves at their destination - the wedding canopy.

הלילה הם תמיד זוכרים.

They always remember that night.

אפילו עכשיו, אחרי חצי מאה שנה של נישואין, המבולבל שם עדיין מצחיק אותם.

Even now, after fifty years of marriage, the confusion still amuses them.

השמות החלופיים שהוכיחו כל כך משעשעים הוכתמו בצורה מעשית.

The alternative names that proved so amusing were practically forgotten.

שרה סברה שהיא אברהם ואברהם האמין שהוא שרה.

Sarah believed she was Abraham and Abraham believed he was Sarah.

אך דוד, דוד שמען שלא הכיר את גבול הבהלה שאותו אירע באותה מעמד מדהים.

But David, their son, who had not experienced the chaos that occurred at that amazing moment.

הם עודכנו מחדש בחתונה, אברהם קדום ומדואג אך שמח, ושרה עדינה ומרגשת.

They were updated again at the wedding, Abraham, old and worried but happy, and Sarah, delicate and emotional.

ודוד, החתן שמדי פעם מסתכל חזרה ומתמקד בדוד, מחפש את הביטחון שרק הילד בתוך אמא שלו יכול להביא לו.

And David, the groom who occasionally looked back and focused on David, looking for the security that only the child inside his mother can bring.

אך במקום לחילוף של שמות לגרום לכאוס, הוא רק התוקף את תחושת השמחה שלכל אחד.

But instead of swapping names to cause chaos, he only attacked everyone's feeling of happiness.

כאילו לשגיאה שלהם נתנה ממד חדש של חמים לאירוע.

As if their mistake gave a new dimension of warmth to the event.

ולמרות החיסרון של שני החלופים, אין דבר שישנה את האהבה שהתקיימה ביניהם.

And despite the absence of both alternatives, nothing will change the love that existed between them.

כאשר השעה התמנעה, הבחרו לקבל את המצחיק עם יושרה ולא לרדת מהסערה של החתונה שלהם.

When the hour struck, they chose to accept the funny mistake with integrity and not to let it overshadow their wedding storm.

"אהבתי אברהם", אמרה שרה לערב.

"I love Abraham," Sarah said in the evening.

אברהם מתייחס לה, מתיח את היד המרוזחת בחיוך.

Abraham addressed her, squeezing her loose hand with a smile.

"אני אוהב את דוד", שוב חזר.

"I love David," he repeated.

אף על פי הבלבול מהדרך, האבן בעצמה נעשתה אף עוצמתית יותר, מהרגע המשוגע הזה שבו הנישואים שטעו בשמותיהם.

Despite the confusion along the way, the stone itself became even more powerful, from that crazy moment when the marriage made a mistake in their names.

וזה איכשהו היה נכון: אהבה לא תשאל על השם המדויק, כל עוד הלבות מתנגשות אחת בשנייה.

And somehow, it was correct: Love does not ask for the exact name, as long as the hearts collide with each other.

שני האוהבים נפלאים אלה, אברהם ושרה, שמעו קלעים עדינים של צחוק מהעיר עם הזריחה, מהמקום הכי שמח בעיר הקדושה - בחדר השינה שלהם.

These two wonderful lovers, Abraham and Sarah, heard delicate laughter from the city, with the dawn, from the happiest place in the holy city - their bedroom.