האוויר החם בתל אביב רק הוסיף לדחיקה שבלבו של דוד. "מקום לחנות, רק מקום לחנות", חזר על זה בראשו כמו מנטרה. הוא כבר הקיף את שוק המפרשים במקביל לשוק הכרמל פעמיים, והמדד החום שלו רק באינדיקציה ממשיכה לעלות. התנועה מלחיצה, כולם חפושים אחר חניה, וזה מרגיש כאילו הוא מתמודד עם טבע בעייתי אנושי.

The hot air in Tel Aviv only added to the stress in David's heart. "Just a place to park, just a place to park," he repeated in his head like a mantra. He had already circled the flea market parallel to the Carmel market twice, and his temperature gauge just kept rising. The traffic was intense, everyone searching for parking, and it felt like he was battling with a uniquely human nature.

בפעם השלישית, דוד בחר לנסות את מזלו ברחובות הסמוכים. החניונים הציבוריים? כמובן שהם מלאים. גם הלומדים שם לא ממש למדו, הם רק ניסו לחנות. דוד נשאר עם הרחובות הצרים והמסתוריים. הוא הכניס את הראש מתוך החלון והשליך מבטים הפנימה והחוצה, בתקווה רחוקה שאולי ימצא מקום חופשי.

For the third time, David decided to try his luck on the nearby streets. Public parking lots? Of course, they were full. Even the learners there hadn't really learned; they were just trying to park. David was left with the narrow and mysterious streets. He stuck his head out of the window, casting glances inside and outside, hoping against hope to find a free spot.

פתאום, די לעצמתו, דוד ראה מקום פנוי. אולי אפשר להגיד שזה נראה קטן מידי, אבל היו כבר מוצלחות גדולות יותר שדוד הצליח להשיג. הוא היה צריך לצמצם את הנשימה שלו, לוודא שהרכב נכנס בדיוק המדוייק ללא שריטה. כולם מסביב ברחוב הרימו את הראש כדי לראות את הפלא. דוד, מניח שהם מחאפים אזרח מודל, דחף את הרוב המעט של ביצים לקסם המקום חניה שנמצא.

Suddenly, to his surprise, David saw an empty spot. It may have seemed a bit small, but David had achieved greater feats before. He needed to hold his breath, ensuring the car entered precisely without a scratch. Everyone on the street turned their heads to witness the miracle. David, assuming they were applauding a model citizen, wedged his small car into the magical parking spot.

במרכז התלבטות כבדה, דוד הכניס גז.

Amid heavy deliberation, David stepped on the gas.

הקרני השמש האחרונות של היום, אשר תפסו מקום על פני דמותו של דוד, סיפקו את התאורה הנדרשת להצגה המרהיבה. דקה אחת, שתיים, ארבע... לסוף, דוד חצה את פס הגעת למקום. לא ללא קצת מאמץ, אבל הרכב היה שם, מוחן במקום המושלם בדיוק באמצע הסימון.

The last rays of the day's sun, which snagged a place on David's figure, provided the necessary light for the dramatic performance. One minute, two, four... eventually, David crossed the threshold to the parking spot. Not without some effort, but the car was there, snugly in the perfect spot right in the middle of the marking.

נשים מרחבי הרחוב היו מחמיאות על התרגיל המולטיטאסקינג של דוד. גברים הן משאירים לגברים רק מבטים של הערכה. דוד הרגיש כמו חגור. הוא נשאר שם, מתחנן שלא יגיע רכב שטורח לצאת או להכנס למקום הסמוך לצדדו ויכריח אותו לצאת. "סוף סוף", הוא נשאר שם, מחרוזות המחשבות שלו קורסות על תחושת הקלה.

Women from the streets were complimenting David on his multitasking exercise. Men reserved their looks of admiration for other men. David felt like a hero. He stayed there, praying no car would bother to move in or out of the spot adjacent to him and force him out. "Finally," he thought, strings of relief coursing through his mind.