בלב רחשן של תל אביב, באחת הגינות הציבוריות ההולכות ונעלמות, ישבו דוד, שרה ויעל.

In the heart of the bustling Tel Aviv, in one of the disappearing public gardens, David, Sarah, and Ya'el sat.

השמש כועסת השפיעה קרני אור חום על הצמחייה המקומית, והברZeה שרקה ברקע אף פעם לא הפסיקה.

The angry sun cast warm rays of light on the local vegetation, and the buzzing of the bees in the background never stopped.

לעובר ושב שהיה שם, או שבבדרך לאיזשהו מקום, זה לא פחות מאשר קארמה - משהו מחייב.

For anyone passing by or on their way somewhere, it was nothing short of fate - something compelling.

"אז איך אני מנסה להסביר לו את ההומור הישראלי, שרה?

"So how do I try to explain Israeli humor to him, Sarah?"

" שאל דוד, המונח השראתית של הקבוצה.

asked David, the group's inspirational figure.

לו היו מבעים מעוררים אמון, והביטחון שלו הוסיף למילים שלו משקל.

His confident demeanor added weight to his words.

"אני אומנם מצחיק, אבל הומור ישראלי הוא משהו אחר".

"I may be funny, but Israeli humor is something else."

"זה באמת מורכב", התמהה שרה תוך כדי שהיא מסובבת את קפיצי השיער שלה.

"It's really complex," Sarah pondered while twirling her curls.

"זה כמו לנסות להשתמש במברג במקום במספריים.

"It's like trying to use a screwdriver instead of pliers.

ההומור שלנו זה לא רק מילים, זה ניהיליזם, היא שובעיות, שפיות, סרקזם.

Our humor is not just words, it's nihilism, absurdity, wit, sarcasm...

זה לא משהו שאפשר פשוט ללמוד.

It's not something you can simply learn."

"יעל נשמעה את העשבים באוזן שלה.

Ya'el listened with the grass in her ears.

"זה חלק מהיישות שלנו", היא אומרת בהתלהבות.

"It's part of our essence," she said enthusiastically.

"אנחנו מחייכים כאשר אנחנו נוכלים לעגל על המציאות שלנו, לעשות מסקרנות מהחיים שלנו, כי בסופו של דבר, זה מה שאמר אינסטינסטינס, או משהו כזה, שהחיים הם מצחיקים בעצם הם".

"We smile when we can mock our reality, make fun of the curiosity of our lives because, in the end, as Einstein said, or something like that, life is inherently funny."

וכך הם סיימו את היום, הלך אחד אל הפינה שלו של העיר, הבנות לסטודיו שלהן בשד' רוטשילד ודוד לדירה המשותפת שלו בפלורנטין.

And so they ended the day, one going to his corner of the city, the girls to their studio on Rothschild Boulevard, and David to his shared apartment in Florentin.

ואילו אי לכך היו מצליחים להסביר את ההומור האמיתי, אולי היו גורמים למישהו שם בחו"ל להסתכל על מציאותנו המורכבת בחיוביות רבה יותר.

If only they could explain true humor, maybe they would cause someone abroad to look at our complex reality with much more positivity.