"תל אביב. המטרופולין המורכב, הנמיך לים, הלם את לבו של אברהם כאילו תמיד היה בכך. תמר, אשתו, תפסה את ידו חזק. שם, במרכז הנמל העתיק, דלפק של עץ מעורב שחורה מובלט הוקדש רק לחומוס. אצלם, היימישיו, הם מכינים את החומוס עם טחינה; תל אביב הופיע כהפתעה חמה והוצאה לפועל שלהם.

Tel Aviv. The complex metropolis, nestled by the sea, struck Abraham's heart as if it had always been that way. Tamar, his wife, held his hand tightly. There, in the center of the ancient port, stood a counter made of dark-stained mixed wood dedicated solely to hummus. At their establishment, Hai Maisio, they prepared the hummus with tahini; Tel Aviv appeared as a warm surprise and realization of their own.

"יעל, אחת מבנותיהם, התעקשה להביא את המשפחה למפגש משפחתי שבו כולם מתווכחים על הדרך הטובה ביותר להכין חומוס. למרות המשפחה השווה-זרמית להכנת החומוס בעשרים השנים האחרונות, הייתה אצל יעל מחקרת נקודת מבט שונה.

Yael, one of their daughters, insisted on bringing the family to a family gathering where everyone argued about the best way to prepare hummus. Despite the family's egalitarian approach to hummus-making over the past twenty years, Yael had a different perspective.

"לחם!" זעקה יעל, בעוד הדיבור ברקע מעבה את האוויר. אברהם, תמר, והיתר מבטו בה בתדהמה. "חצי לחם, ומחיצתי חומוס. בלי טחינה!"

"Bread!" Yael exclaimed, while the thick conversation in the background filled the air. Abraham, Tamar, and the others gazed at her in astonishment. "Half bread, and half hummus. No tahini!"

האוויר התקפא. אפשר לשמוע את הנמל, את ים המלח - את תל אביב הבהירה מחוץ לחדר.

The air froze. The sound of the port, the Dead Sea - the bright Tel Aviv outside the room could be heard.

אברהם ותמר הסתכלו אחד בשני. נדמה כאילו, לרגע, הם שכחו את קיומן של הוויכוחים האי-נגמרים - שכחו מאיפה הם באים, ואיפה הם הולכים.

Abraham and Tamar looked at each other. It seemed as if, for a moment, they forgot about the endless debates - forgot where they came from, and where they were going.

ואז אברהם, בקול שבר את הדממה, החל: "יש משהו להגיד על חומוס בלי טחינה, יש משהו בטעם הגרגירות החמות והרכות שמועכות בפה בלי פתק מטחינה."

And then, Abraham, breaking the silence, began: "There is something to be said about hummus without tahini, there is something in the taste of the warm and soft grains that blend in the mouth without a hint of tahini."

מהות הסיפור, בתמצית, היא שהכי טוב לשמוע את תל אביב ממפגש חומוס. היכן שהמציאות של הקיום היומיומי מסך עצמה לבושה תרבותית דרך האוכל, מהיכן שחולים חיקפים או אדמה שחורה - תהיה גם טחינה, גם לא טחינה, גם לחם, מפגש נשמות בדרך לרעיון של פשטות וקיום אנושי.

The essence of the story, in essence, is that it's best to hear Tel Aviv from a hummus gathering. Where the reality of daily existence cloaks itself culturally through food, whether it be chickpeas or black earth - there will also be tahini, no tahini, bread, a meeting of souls on the way to the idea of ​​simplicity and human existence.