תל אביב זוהרת למרגלות המנזר, כוללת גזרים מתחברים לתוך רחש חיוני בלתי מתפשר.

Tel Aviv sparkles at the foot of the monastery, encompassing intertwining alleys that blend into an essential, non-negotiable hum.

בשיכון הגנה, על סף פיצצת כפה, תמר, מרים ודוד נפגשים.

In the residential area, on the brink of a palm tree explosion, Tamar, Miriam, and David meet.

דוד, עולה החדש מבריטניה, נסוג בלונדוני מול פתאים של רחשי העיר היהלום.

David, a new immigrant from Britain, retreated from the London bustle before the city's diamond whispers.

"זה זמן ישראלי," הסבירה תמר לו, שותפתו החדשה לדירה, בטרם הרימה משקה צהוב בהיר לגבי השמיים.

"This is Israeli time," Tamar explained to him, her new apartment roommate, before lifting a bright yellow drink towards the sky.

מרים, סטודנטית להגנה מהמנזר וחברתן למשחקים, מחייכת בצד.

Miriam, a defense student from the monastery and their gaming companion, smiled on the side.

"אז, זמן ישראלי," החזיר דוד מבולבל, "זה.

"So, Israeli time," David replied, confused, "this...?"

"תמר מחתה בבין-לבינה ואז מחייכת.

Tamar hesitated briefly, then smiled.

"זה משהו שאתה מחליט את מהותו.

"It's something you define.

זה יכול להיות חצי שעה מאוחר, שעה מאוחר, אף פעם לא מאוחר מדי!

It could be half an hour late, an hour late, never too late!"

"מרים מסתכלת ב-דוד המבולבל.

Miriam looked at the bewildered David.

"התקנה," היא אומרת בחיוך, "זה קצת כמו התרבות שלנו.

"Installation," she said with a smile, "is a bit like our culture.

אצלנו, הזמן הוא רק המלצה.

For us, time is just a suggestion.

אנחנו מבטיחים להיות במקום בפעם הזו, אבל אז מופתעים כשאנחנו מאחרים.

We promise to be somewhere at this time, but then we're surprised when we're late."

"דוד משתוקק אחרי ההקלה של התרי"ג צפירת הקפה הבריטי.

David longed for the British cultural comfort of the twelve o'clock tea whistle.

אבל הוא נאלץ לקבל את האמת: זמן ישראלי, תרבות ישראלית.

But he had to accept the truth: Israeli time, Israeli culture.

הוא מחליט לקבל את זה ולהתאים את עצמו לשינוי, למרות שהשעון שלו ממש מתנגד לרעיון.

He decided to embrace it and adapt to the change, although his watch really opposed the idea.

בדרך לדירה, דוד עובר דרך הרחובות הסואנים של תל אביב.

On the way to the apartment, David passes through the buzzing streets of Tel Aviv.

הוא מאחר, אבל אף אחד לא נראה מודאג.

He's late, but no one seems worried.

ואז התעורר למהות החיים הישראלים: נדנידה של חפיפה, שמחת חיים, מסיבות חוף מאוחרות וארוחות חמישי ערב ממושכות.

And then he awakens to the essence of Israeli life: the hustle of markets, the joy of life, late beach parties, and lengthy Thursday evening dinners.

"זמן ישראלי," הוא שוב מפעמם לעצמו, "אחרת, אבל נוח.

"Israeli time," he once again mused to himself, "different, but comfortable.

מאוד נוח.

Very comfortable."