סיפור קצר, ברמה פשוטה:מעבר לשערי ירושלים, בשכונה הדתיות שבה, שרה נפגשת עם דוד ורחל, שניים מחבריה המקרובים, במטרה להסביר לזר מארץ קרה, בתוך בית קפה חמימה.

A short story, in simple terms: Beyond the gates of Jerusalem, in the religious neighborhood, Sara meets with David and Rachel, two of her close friends, in order to explain to a foreigner from a cold country, inside a cozy café.

הזר, מאוד דייקן, הגיע ממדינה של תודעת זמן קפדנית.

The foreigner, very precise, came from a country with a meticulous sense of time.

שרה מתחילה את השיחה.

Sara starts the conversation.

"לנו, ישראלים, זמן הוא לא משהו מוגדר בצורה נקודתית.

"For us, Israelis, time is not something defined in a punctual way."

" היא מרמה בחיוך.

She smiles.

דוד נוגע בידה, מחזק את מה שאמרה ומוסיף: "חיילים שאוחרים בקמה של היום, סטודנטים שמגיעים עוד 'חמש דקות' להרצאה".

David touches her hand, reinforcing what she said and adds, "Soldiers who are late for the morning shift, students who arrive 'just five minutes' before the lecture."

רחל מחייכת, מביטה בזר, ומספרת שהחיילים שלנו יעזרו עד הסוף לאשה המתקשה לעלות לאוטובוס.

Rachel smiles, looks at the foreigner, and tells him that our soldiers will assist a woman struggling to get on the bus until the end.

הזר מחייך במרימה, ואז שאלה עולה בעיניו.

The foreigner smiles with understanding, then a question arises in his mind.

"אם אף פעם אתם לא ודאים כאשר תגיעו, איך אתם מחווים את החיים?

"If you are never sure when you'll arrive, how do you experience life?"

" שרה, דוד ורחל מחכים יחד, מבינים את התמוהה שלו.

Sara, David, and Rachel wait together, understanding his wonder.

את האמת, הם אף פעם לא חשבו על זה במילים.

Truth be told, they never thought about it in words.

עובר שעה, שניים.

An hour passes, two.

הם ממתינים, שותים קפה, מדברים בנושאים אחרים.

They wait, drink coffee, talk about other things.

מדי פעם, משתמשים במשלים ישראליים שמעט אפשר לתרגם לאנגלית, ומנסים להסביר כי אילו הזמן לא היה נגמר, לא היינו עושים שום דבר.

Occasionally, they use Israeli proverbs that are a bit challenging to translate into English, trying to explain that if time hadn't run out, they wouldn't do anything.

לסיום, מעניקים לו זמן לחקור את העיר בפני לוח הזמנים שלהם, והוא עוזב במחייכה עמוקה, אחרי למד את המשמעות של זמן ישראלי.

In conclusion, they give him time to explore the city within their schedules, and he leaves with a deep smile, having learned the meaning of Israeli time.

שלא נקודתי, אלא תרחישי, ובעיקר - אנושי.

Not punctual, but contextual, and mainly - human.