השמש שקעה על חוף תל אביב.

The sun set over the Tel Aviv beach.

המים היו כחולים ושקטים.

The water was blue and calm.

עמית, יעל ונועה ישבו על שמיכה קטנה ובוהקת.

Amit, Yael, and Noa sat on a small, glowing blanket.

"זה כמו פעם," אמר עמית.

"It's like before," Amit said.

"אבא היה מביא אותנו לכאן כל שבת."

"Dad used to bring us here every Saturday."

יעל חייכה, "כן, זה המקום הכי טוב."

Yael smiled, "Yes, it's the best place."

נועה הייתה הצעירה ביותר. היא בחנה את הצדפים.

Noa was the youngest. She was examining the shells.

"אני אוהבת את הצדפים."

"I love the shells."

"נועה תגלה עוד צדפים כשנחזור לכאן עם המשפחה שלנו", אמרה יעל ונגעה ביד של נועה.

"Noa will find more shells when we return here with our own families," said Yael, touching Noa's hand.

"אבל צריך לחשוב על העתיד שלנו. מה התוכניות של כל אחד?"

"But we need to think about our future. What are everyone’s plans?"

עמית נשען לאחור.

Amit leaned back.

"אני רוצה ללמוד להנדסה במכון טכנולוגי. זה חלום שלי מזה זמן רב."

"I want to study engineering at the technological institute. It’s been my dream for a long time."

יעל הנהנה.

Yael nodded.

"אני רוצה להיות אדריכלית. אני אוהבת לצייר בתים. אולי נוכל לעבוד יחד בעתיד!"

"I want to be an architect. I love drawing houses. Maybe we can work together in the future!"

נועה העבירה צדף מחול לחול.

Noa moved a shell from sand to sand.

"אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאגדל. אולי אחיה על החוף ואגלה צדפים."

"I don’t know what I want to do when I grow up. Maybe I’ll live on the beach and find shells."

המשפחה צחקה.

The family laughed.

"זה נראה רעיון טוב," אמרה יעל.

"That sounds like a good idea," Yael said.

הערב ירד והשמיים נהיו אדומים וכתומים.

Evening fell and the sky turned red and orange.

עמית הדליק מדורה קטנה.

Amit lit a small fire.

הם דיברו עוד ועוד. חלקו זיכרונות, סיפורים מילדותם.

They talked more and more, sharing memories and stories from their childhood.

"אני אוהבת את החוף הזה," אמרה נועה ושמה את הצדף באוזנה.

"I love this beach," Noa said, placing the shell to her ear.

"אני שומעת את הים."

"I can hear the sea."

"כן," אמר עמית.

"Yes," said Amit.

"זה המקום המיוחד שלנו."

"It’s our special place."

הם הביטו בים וחשבו על העתיד.

They looked at the sea and thought about the future.

למרות שהיו להם חלומות שונים, היו משפחה אחת, מאוחדים בזיכרונותיהם ובאהבתם לתל אביב ולחוף.

Despite having different dreams, they were one family, united in their memories and love for Tel Aviv and the beach.

היום הזה היה אחד מהימים המיוחדים ההם שיזכרו תמיד.

This day was one of those special days they would always remember.

החוף התחיל להתרוקן.

The beach started to empty.

הם קיפלו את השמיכה ולקחו את הצדפים.

They folded the blanket and took the shells.

הדרך לעתיד הייתה ארוכה, אך הם ידעו שהם יהלכו בה יחד.

The road to the future was long, but they knew they would walk it together.

תל אביב בלילה הייתה יפה.

Tel Aviv at night was beautiful.

אורות העיר הבריקו והרוח נשבה בעדינות.

The city lights sparkled and the breeze blew gently.

המשפחה חזרה הביתה, לבם מלא בזיכרונות חמים ובתקוות לעתיד בהיר.

The family returned home, their hearts full of warm memories and hopes for a bright future.