השמש זהרה מעל חוף הכרמל בחיפה.

The sun glimmered over the Carmel Beach in Haifa.

נועה ואיתן הלכו ברגל על החול החם.

Noa and Eitan walked barefoot on the hot sand.

הגלים התנפצו בעדינות על החוף, וצלילי הים הרגיעו את השניים.

The waves gently crashed onto the shore, and the sounds of the sea calmed the two.

איתן, אמרה נועה. אני חושבת הרבה על העתיד שלי. לא בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון.

“Eitan,” Noa said, “I’ve been thinking a lot about my future. I’m not sure if I’m doing the right thing.”

איתן נעצר והסתכל עליה. מה את מתכוונת, נועה?

Eitan stopped and looked at her. “What do you mean, Noa?”

נועה הביטה אל הים. אני אוהבת לצייר. אני אוהבת את האמנות שלי. אבל אני גם חושבת על פרנסה, על העתיד. אני מרגישה מבולבלת.

Noa gazed out at the sea. “I love to paint. I love my art. But I also think about making a living, about the future. I’m feeling confused.”

איתן הקשיב בשקט. הוא הבין שהיא מרגישה אבודה.

Eitan listened quietly. He understood that she felt lost.

אז, הוא אמר ברוגע. מה בדיוק מדאיג אותך?

“So,” he said calmly, “what exactly is worrying you?”

נועה נשמה עמוק. אני לא יודעת אם אני יכולה להתפרנס מהאמנות שלי. אני פוחדת להיכשל.

Noa took a deep breath. “I don’t know if I can make a living from my art. I’m afraid of failing.”

איתן חש במורכבות ההרגשה שלה. נועה, אני מבין שאת מרגישה ככה. אבל את מאוד מוכשרת. אולי את צריכה למצוא דרך לשלב את האמנות עם עבודה יציבה.

Eitan felt the complexity of her emotion. “Noa, I understand that you feel this way. But you’re very talented. Maybe you need to find a way to combine your art with a stable job.”

נועה חשבה על דבריו. אולי אתה צודק. אבל איך אני יודעת מה הבחירה הנכונה?

Noa thought about his words. “Maybe you’re right. But how do I know what the right choice is?”

הם המשיכו ללכת בשקט לרגע. סוף סוף, איתן פתח את פיו ואמר, את צריכה להאמין בעצמך. לפעמים צריך לקחת סיכונים. אני פה כדי לתמוך בך.

They continued to walk in silence for a moment. Finally, Eitan opened his mouth and said, “You need to believe in yourself. Sometimes you have to take risks. I’m here to support you.”

דמעות עלו בעיניה של נועה, אבל היא חייכה. היא הרגישה הקלה פתאומית. תודה, איתן. זה עוזר לי לשמוע אותך ככה.

Tears welled up in Noa’s eyes, but she smiled. She felt a sudden relief. “Thank you, Eitan. It helps to hear you say that.”

הם עמדו על החוף, מביטים בשקיעה היפה. כל מילה וכל דמעה חידדו את ההבנה ביניהם. האור הזהוב של השמש האיר את פניהם בשלווה.

They stood on the shore, watching the beautiful sunset. Every word and every tear deepened their understanding of each other. The golden light of the sun lit their faces in peace.

אני אמצא את הדרך שלי, אמרה נועה בביטחון מחודש. וזה בסדר להרגיש פחד לפעמים.

“I will find my way,” Noa said with renewed confidence. “And it’s okay to feel fear sometimes.”

איתן חייך. נכון, נועה. ולפעמים פחד הוא רק סימן לכך שאנחנו עומדים לפני משהו חשוב.

Eitan smiled. “That’s right, Noa. And sometimes fear is just a sign that we’re about to face something important.”

הם המשיכו ללכת יחד, מרגישים יותר קרובים מאי פעם. הים הנפלא הזה, החול החם, והאור של השקיעה - הכל הרגיש נכון.

They continued to walk together, feeling closer than ever. This wonderful sea, the hot sand, and the light of the sunset—it all felt right.