הים הלילה היה כמו שטיח של כוכבים.

The sea tonight was like a carpet of stars.

החול היה לבן כמו פנינה.

The sand was white as a pearl.

זאת הייתה חוף שקטה עם עצי דקל ולחישה של גלים.

It was a quiet beach with palm trees and the whisper of waves.

תמר, איתן ושירה ישבו על שמיכה והביטו בכוכבים.

Tamar, Eitan, and Shira sat on a blanket and gazed at the stars.

"תמר, תראי את הכוכב הזה!" אמר איתן בצחוק.

"Tamar, look at that star!" Eitan said with a laugh.

שירה רק חייכה.

Shira just smiled.

זה היה רגע מיוחד.

It was a special moment.

הם היו בחופשה שכל כך חיכו לה.

They were on a vacation they had been eagerly waiting for.

פתאום, שירה הרגישה כאב חזק בחזה.

Suddenly, Shira felt a sharp pain in her chest.

היא נגעה בלב שלה, ונפלה על החול.

She touched her heart and fell onto the sand.

"תמר! שירה!" צעק איתן בפנים הלבנות שלו.

"Tamar! Shira!" Eitan shouted, his face turning white.

הוא לא ידע מה לעשות.

He didn't know what to do.

תמר התקדמה במהירות לשירה.

Tamar quickly moved towards Shira.

"שירה, את בסדר?" שאלה בדאגה.

"Shira, are you okay?" she asked worriedly.

שירה ניסתה לנשום עמוק אבל הכאב היה חזק מדי.

Shira tried to take a deep breath, but the pain was too intense.

"אני בסדר... זה יעבור," היא מלמלה אבל לא באמת האמינה בזה.

"I’m okay... It will pass," she mumbled but didn't really believe it.

איתן התחיל להילחץ.

Eitan began to panic.

"מה נעשה? מה נעשה?" שאל בתסכול.

"What should we do? What should we do?" he asked in frustration.

תמר ידעה שהיא צריכה להישאר בשליטה.

Tamar knew she needed to stay in control.

"צריך לעזור לה עכשיו. ונדע מתי לקרוא לעזרה מקצועית," אמרה.

"We need to help her now. And we’ll know when to call for professional help," she said.

שירה חשבה שהיא חזקה, שהיא יכולה לעבור את זה לבד, אבל הכאב רק גדל.

Shira thought she was strong, that she could get through it on her own, but the pain only increased.

היא הסתכלה על חבריה.

She looked at her friends.

הם היו בהלם אבל היא ראתה בעיניים שלהם שהם לא יוותרו עליה.

They were shocked, but she saw in their eyes they wouldn’t give up on her.

"תמר, אולי נקרא לאמבולנס?" שאל איתן.

"Tamar, should we call an ambulance?" Eitan asked.

תמר לקחה נשימה עמוקה והחליטה.

Tamar took a deep breath and decided.

"כן, תתקשר עכשיו," אמרה לו. הבינה שהיא לא יכולה לשלוט בכל דבר.

"Yes, call now," she told him, realizing she couldn’t control everything.

היא צריכה לסמוך על החברים שלה.

She had to rely on her friends.

איתן התקשר לאמבולנס והם חיכו בלב הולם.

Eitan called the ambulance, and they waited with pounding hearts.

תמר דיברה עם שירה בעדינות, ניסתה להרגיע אותה ולהחזיק לה את היד.

Tamar spoke gently to Shira, trying to calm her and holding her hand.

"את לא לבד. אנחנו יחד," אמרה לה.

"You’re not alone. We’re together," she said.

רגעים עברו כמו שעות עד שהאמבולנס הגיע.

Minutes felt like hours until the ambulance arrived.

הפרמדיקים טיפלו בשירה מיד והביאו אותה לבית החולים.

The paramedics treated Shira immediately and took her to the hospital.

זה היה רגע קשה אבל הם ידעו שהם עשו כל מה שיכלו.

It was a tough moment, but they knew they had done everything they could.

שעות לאחר מכן, בבית החולים, הרופאים סיפרו להם ששירה תהיה בסדר.

Hours later at the hospital, the doctors told them Shira would be okay.

היא תחזיר את כוחה לאט לאט.

She would slowly regain her strength.

שירה חייכה בעיניים דומעות.

Shira smiled with tear-filled eyes.

"תודה לכם," אמרה בחולשה.

"Thank you," she said weakly.

תמר חשה הקלה והודתה בליבה שהיא לא יכולה לשלוט בכל.

Tamar felt relieved and silently acknowledged that she couldn’t control everything.

היא למדה לסמוך על האנשים סביבה.

She learned to rely on those around her.

איתן, שעמד קרוב למיטה של שירה, הרגיש אחראי ואוהב יותר מתמיד.

Eitan, standing close to Shira’s bed, felt more responsible and loving than ever.

הוא הבין את הערך האמיתי של החברות.

He understood the true value of friendship.

והכי חשוב, שירה הבינה שהיא לא צריכה להחזיק את הכל בעצמה.

Most importantly, Shira realized she didn’t need to hold everything on her own.

היא ידעה שעזרה היא לא סימן לחולשה אלא כוח.

She knew that asking for help was not a sign of weakness but strength.

החברים שלה היו תמיד שם לתמוך בה.

Her friends were always there to support her.

הם החליטו לחזור לחוף כשהכול היה שקט.

They decided to return to the beach when everything was calm.

תחת אור הכוכבים שנראה ככה מתחבר אחד לשני, הם הרגישו חזקים ושונים.

Under the starlight, which seemed to connect one to another, they felt stronger and different.

החופשה הזאת שינתה את כולם, והם האמינו בחברות שלהם יותר מתמיד.

This vacation had changed them all, and they believed in their friendship more than ever.