שירה עמדה בכניסה ליער הצפוף.

Shira stood at the entrance to the dense forest.

הקיץ היה בעיצומו והחום הורגש באוויר.

Summer was in full swing, and the heat was palpable in the air.

השמש קרנה דרך מעטפת העלים ואירה את השביל המוליך פנימה.

The sun beamed through the canopy of leaves, lighting up the path leading inward.

היא נשמה עמוק ונכנסה ליער באומץ.

She took a deep breath and bravely entered the forest.

ליבדה דפק חזק.

Her heart pounded hard.

היא רצתה להתגבר על הפחד שלה מהטבע ולהוכיח לעצמה שהיא אמיצה.

She wanted to overcome her fear of nature and prove to herself that she was brave.

היא פסעה בזהירות בין העצים הגבוהים והכירה את היופי שבטבע.

She stepped cautiously between the tall trees and admired the beauty of nature.

ציפורים ציצו, פרחים צבעוניים פרחו בצידי השביל והמראה היה כקסום.

Birds chirped, colorful flowers bloomed by the path, and the scene was enchanting.

שירה התחילה להרגיש גאה בעצמה.

Shira began to feel proud of herself.

היא הצליחה.

She had succeeded.

פתאום, הרגישה כאב חד בזרועה.

Suddenly, she felt a sharp pain in her arm.

היא זעקה ונפלה לברכיה.

She screamed and fell to her knees.

היא ראתה דבורה עוזבת את זרועה, ומיד הבינה שהמצב לא טוב.

She saw a bee leaving her arm and immediately realized the gravity of the situation.

שירה הייתה אלרגית לעקיצות דבורים.

Shira was allergic to bee stings.

היא חשה את הפניקה זוחלת אליה, אך נזכרה באפיפן בכיסה.

She felt panic creeping in but remembered the EpiPen in her pocket.

שירה הוציאה את האפיפן ביד רועדת.

Shira pulled out the EpiPen with a trembling hand.

"מה לעשות?

"What should I do?"

" חשבה.

she thought.

"אני חייבת עזרה, אבל אין אף אחד פה.

"I need help, but no one is here."

" היא חשה איך נשימתה מתחילה להתקצר והלבּ רעד מפחד.

She felt her breath starting to shorten, and her heart shook with fear.

שירה ידעה שאין לה זמן.

Shira knew she had no time.

היא הזריקה את האפיפן לעצמה, ותוך כדי, חיפשה עזרה במבטה.

She injected herself with the EpiPen and, while doing so, searched for help with her gaze.

נשימתה התחילה לחזור אליה, אך היא לא הרגישה בטוחה להישאר לבד.

Her breath began to return, but she did not feel safe staying alone.

היא החליטה לחפש עזרה.

She decided to look for help.

היא קמה לאט והתחילה לצעוד במהירות החוצה מהיער, מתוך תקווה שאולי תפגוש מישהו שיעזור לה.

She stood up slowly and started quickly walking out of the forest, hoping she might encounter someone who could help her.

דרכה הייתה קשה ומלאת מכשולים, אך היא לא ויתרה.

Her path was difficult and full of obstacles, but she did not give up.

לבסוף, אחרי דקות ארוכות של חיפוש ונשימת אוויר כבד, היא ראתה דמות מתקרבת.

Finally, after long minutes of searching and heavy breathing, she saw a figure approaching.

"שירה!

"Shira!

את בסדר?

Are you okay?

מה קרה?

What happened?"

" זו הייתה אישה מבוגרת עם כלב.

It was an older woman with a dog.

שירה סיפרה לה במהירות את מה שקרה.

Shira quickly told her what had happened.

האישה הזמינה אמבולנס והשאירה את שירה לשבת ולהירגע.

The woman called an ambulance and stayed with Shira to help her calm down.

האמבולנס הגיע במהירות ושירה הרגישה בטוחה יותר.

The ambulance arrived quickly, and Shira felt safer.

ברגע שהיא התיישבה באמבולנס, היא הבינה שהיא אמיצה, אבל גם שהאמיצה האמיתית יודעת מתי לבקש עזרה.

As soon as she sat in the ambulance, she realized she was brave, but that a truly brave person knows when to ask for help.

שירה חזרה הביתה, והפעם היא ידעה - אומץ זה לא רק להילחם בפחדים לבד.

Shira returned home, and this time she knew - courage is not just about fighting fears alone.

אומץ זה לדעת לבקש עזרה כשצריך.

Courage is knowing when to ask for help when needed.

היא חייכה לעצמה וידעה שהיא השתנתה.

She smiled to herself and knew she had changed.