הקיץ היה חם ומייבש בעיר.

The summer was hot and drying in the city.

איתן ויעל עמדו לפני בניין ישן ונטוש.

Ethan and Yael stood in front of an old, abandoned building.

השמש הכניסה קרניים חזקות דרך חלונות שבורים.

The sun cast strong rays through the broken windows.

אבק עמד באוויר, כבד.

Dust hung in the air, heavy.

"איתן, למה אנחנו פה?" שאלה יעל, מחשבותיה על ההכנות לראש השנה הקרב.

"Ethan, why are we here?" Yael asked, her thoughts wandering to preparations for the upcoming Rosh Hashanah.

"אני צריך משהו שהשארתי פה," אמר איתן, מחפש את הדרך להיכנס.

"I need something I left here," Ethan said, looking for a way to get in.

אם כי לא סיפר ליעל שזה היה אוצר משפחתי.

Although he didn't tell Yael that it was a family treasure.

מה שהוא רצה שילב את המורשת של המשפחה עם פרויקט שהכין בהפתעה לחג.

What he wanted combined family heritage with a surprise project he was preparing for the holiday.

כפוית טובה, צעדה אחריו יעל לתוך המחסן.

Reluctantly, Yael followed him into the warehouse.

הפנים היה צפוף ומאובק, ואיתן הרגיש את הנשימה שלו הופכת להיות קצרה וקשה.

The interior was cramped and dusty, and Ethan felt his breathing becoming short and difficult.

"נשימות עמוקות," הזכירה לעצמה יעל.

"Deep breaths," Yael reminded herself.

היא לא שמה לב בתחילה לקושי של איתן.

She didn't initially notice Ethan's struggle.

הוא התקדם בין הארונות השבורים, והאבק רק הלך והתרבה.

He moved forward among the broken cabinets, and the dust only increased.

פתאום מרגיש תסכול, הוא עצר.

Suddenly, feeling frustrated, he stopped.

יעל הבחינה בכך שהתכופף.

Yael noticed him bending over.

"איתן, אתה בסדר?" שאלה מיד, והבחינה בזיעה שעל מצחו.

"Ethan, are you okay?" she asked immediately, noticing the sweat on his forehead.

"אני... צריך קצת אוויר," הוא הצליח לומר, נלחם באוויר.

"I... need some air," he managed to say, struggling for breath.

בלי לחשוב פעמיים, יעל אחזה בידו והובילה אותו החוצה, חזרה לשמש הקיץ החמה.

Without thinking twice, Yael grabbed his hand and led him outside, back to the warm summer sun.

היא הושיבה אותו בזהירות, מחיפשה במהירות התיק של שלה למציאת משהו שיעזור.

She seated him carefully, quickly searching her bag for something to help.

"תנשום לאט," אמרה, מנסה לשמור על קור רוח.

"Breathe slowly," she said, trying to stay calm.

הם נשארו בחוץ לזמן מה, בזמן שהיא מחזיקה את ידו.

They stayed outside for a while, as she held his hand.

איתן אסף כוחות, ועם עזרה נשימתה החלה להסתדר.

Ethan gathered his strength, and with her help, his breathing began to settle.

לבסוף חייכ, ואמר בקול חלש, "זה היה קצת טיפשי."

Finally, he smiled and said in a soft voice, "That was a bit foolish."

עם זאת, אם כי רגע של מבוכה, יעל הבינה את חשיבות המשימה של איתן.

Despite the moment of embarrassment, Yael understood the importance of Ethan's mission.

"זה עדיין שם בפנים?" שאלה בעודה מגלה את החיוך שלו שבה את ליבה.

"Is it still in there?" she asked, discovering that his smile had captured her heart.

"כן, זה לא רחוק," השיב והם יחד חזרו פנימה, הפעם בזהירות רבה יותר.

"Yes, it's not far," he replied, and together they returned inside, this time more cautiously.

הם מצאו את הפריט – תיבת עץ מסורתית, שמונחת עליה חריטה עתיקה.

They found the item – a traditional wooden box, with an ancient engraving on it.

זהו חלק מההיסטוריה המשפחתית.

It was part of the family history.

איתן העניק ליעל את התיבה בגאווה.

Ethan proudly presented the box to Yael.

"זה יראה לאבא. יאהב את זה בחג," הוא חייך בשקט, והרגשת הצלחה מילאה אותו.

"This will show Dad. He'll love it for the holiday," he smiled quietly, filled with a sense of achievement.

יעל הסתכלה עליו בהערכה חדשה.

Yael looked at him with newfound admiration.

"אתה באמת יצירתי, אתה יודע," היא אמרה בחיוך רך.

"You're really creative, you know," she said with a gentle smile.

ואז יצאו מהמחסן יחד, כשהם נושאים את חיבוריהם והאוצר שלהם לראש השנה, מבינים יחד את כוחה של המסורת ושל חדשנות.

Then they left the warehouse together, carrying their connections and treasure for Rosh Hashanah, understanding together the power of tradition and innovation.