העלים מחוץ לחלון נפלו בעדינות על הקרקע, מקשטים את הפטיו של המחלקה הפסיכיאטרית באדום, כתום וזהב.

The leaves outside the window gently fell to the ground, decorating the patio of the psychiatric ward in red, orange, and gold.

היחשלאות והשלווה של המקום עוררו תחושת חורף עמוק בתוך לבו של יונתן.

The tranquility and quiet of the place stirred a deep winter feeling within Jonathan's heart.

הוא כבר לא היה בטוח איך לדבר עם מרים, ידידת ילדות שצריכה אותו עכשיו יותר מתמיד.

He was no longer sure how to talk to Miriam, his childhood friend who needed him now more than ever.

יונתן התיישב בקפלה שקטה, צל על הפנים שלו.

Jonathan sat in the quiet chapel, shadow on his face.

הוא ניסה להיעזר באומץ לבו.

He attempted to gather courage.

היה לו קשה.

It was difficult for him.

הוא לא היה ליד מרים במשך שנים, ולפתע, קיבל שיחת טלפון שגרמה לו לנסוע עד לכאן.

He hadn't been near Miriam for years, and suddenly, he received a phone call that made him travel all the way here.

היום היה יום כיפור, זמן של חשבון נפש וסליחה.

It was Yom Kippur, a time for reflection and forgiveness.

הוא צעד לו במסדרון ומצא את החדר שלה.

He walked down the hallway and found her room.

"שלום, מרים," אמר בקול שקט.

"Hello, Miriam," he said quietly.

מרים, ישבה ליד החלון, מביטה החוצה.

Miriam sat by the window, looking outside.

"יונתן," לחשה.

"Jonathan," she whispered.

הם לא חיבקו.

They did not hug.

הוא לא ידע אם זה יהיה נכון.

He wasn't sure if it would be appropriate.

דקות ארוכות עברו במילים שקטות ולחישות נוקשות.

Long minutes passed in quiet words and strained whispers.

יונתן ניסה להסביר, לספר לה מדוע התרחק.

Jonathan tried to explain, to tell her why he distanced himself.

"הייתי צריך זמן לעצמי, אבל זה לא תירוץ," אמר.

"I needed time for myself, but that's no excuse," he said.

דמעות החלו למלא את עיניו.

Tears began to fill his eyes.

הוא רק רצה שהיא תבין.

He just wanted her to understand.

"אני מצטער שלא הייתי כאן כשהיית צריכה אותי."

"I'm sorry I wasn't here when you needed me."

מרים הישירה בו מבט.

Miriam looked him straight in the eye.

"זה היה קשה," אמרה. קולה נשבר מעט.

"It was hard," she said, her voice breaking slightly.

"אבל אני מבינה."

"But I understand."

פתאום התחילה לדבר יותר, לספר על עצמה. על הימים הקשים במחלקה, על רגעים של תקווה, וגם על הפחדים שלה.

Suddenly, she began to talk more, sharing about herself, about the tough days in the ward, moments of hope, and also about her fears.

הייתה הקלה באוויר.

There was a sense of relief in the air.

שניהם ישבו בשקט.

They both sat in silence.

משהו השתנה.

Something had changed.

שפת הצעדה שלהם, הרעות הישנה, התמלאה פתאום בחום ובאמת.

The language of their steps, their old camaraderie, was suddenly filled with warmth and truth.

הם החליטו יחד לערוך טקס קטן לכבוד יום כיפור.

Together, they decided to hold a small ceremony for Yom Kippur.

הם קיבלו החלטה להדליק נר ולהרגיש את הרגע.

They agreed to light a candle and just feel the moment.

יונתן הוציא נר קטן ויחד עם מרים העלה אותו באש קטנה על החלון.

Jonathan took out a small candle, and together with Miriam, lit it with a small flame on the window.

נכון, יונתן הרגיש איך משא של רגשות אשמה עזב אותו.

Indeed, Jonathan felt the weight of guilt leave him.

וגם מרים הרגישה איך הלב שלה מתחיל להתרפא.

And Miriam too felt her heart start to heal.

היא הבינה שהיא לא לבד.

She realized she wasn't alone.

וגם יונתן לא לבד.

And Jonathan wasn't alone either.

בחורף הזה, כשעלים עפים ברוח, יונתן ומרים התקרבו מחדש זה לזה, מביטים קדימה עם תקווה בלבם.

In this winter, as leaves flew in the wind, Jonathan and Miriam grew closer again, looking forward with hope in their hearts.