פרחי הסתי צבעו את הסביבה בצבעים זהובים וכתומים, כשהשמש נמוכה ונושבת רוח קרירה ברחוב.

Autumn flowers colored the surroundings in golden and orange hues, with the low sun and a cool breeze blowing through the street.

ההמולה במרכז ההצבעה הייתה אין-סופית, אנשים התקרבו בתור, ולהתרגשות היה ניחוח של דבר שמייבש עלי שלכת והוא מרוגש.

The commotion at the voting center was endless; people approached in line, and the excitement had the scent of something that dries leaves and is thrilled.

אריאל עמדה שם, משתאה, נפתחת אל החברותה והקהילה שחיפשה.

Ariel stood there, amazed, opening herself to the camaraderie and community she sought.

"היי," היא אמרה בנועם לבחור שעמד לידה.

"Hey," she said gently to the guy standing next to her.

"שלום," השיב נועם בחיוך קטן, ונפגשו עורקיהם בסבלנות.

"Hello," replied Noam with a small smile, and their pulses met with patience.

השיחה התחילה ברוגע.

The conversation began calmly.

"הכרת אנשים בעיר הזו יכולה להיות מגניבה," אמרה אריאל בתקווה.

"Meeting people in this city can be cool," Ariel said hopefully.

נועה הנהן ראשו באי אמון קל.

@Noam nodded slightly doubtful.

"אולי.

"Maybe.

אני מניח שאין רע לנסות.

I guess there's no harm in trying."

"אריאל הרגישה שהוא זקוק לחיבור.

Ariel felt he needed a connection.

היא המשיכה, "מה אתה מרגיש על ההצבעה?

She continued, "How do you feel about voting?"

"נועם שקל את תשובתו.

@Noam considered his answer.

"זה חשוב.

"It's important.

אף על פי שלפעמים אני חושב שזה לא משנה מה עושים.

Although sometimes I think it doesn't matter what we do.

העולם גדול מדי.

The world is too big."

"אריאל העמיקה לחיוך.

Ariel deepened her smile.

"אני מבינה.

"I understand.

אבל אולי כשאנשים נפגשים ומשוחחים, זה משנה יותר ממה שנראה.

But maybe when people meet and talk, it changes more than it seems."

"בדיוק אז, מצאו עצמם משתפים סיפורים אישיים.

Just then, they found themselves sharing personal stories.

אריאל סיפרה על שעבר בהיסטוריה שלה, על מאבקים ועל רצון לשינוי.

Ariel talked about her past history, struggles, and desire for change.

נועם גילה עליה את מחשבותיו על מועקה ובדידות, ובעיקר על הרצון למצוא מקום משלו בעולם.

Noam revealed his thoughts on anxiety and loneliness, and especially the desire to find his own place in the world.

היו להם יותר במשותף משחשבו.

They had more in common than they thought.

שניהם הבינו שהחיבור נקשר בין הסיפורים שלהם, והרגישו שחשוב להם להמשיך לשוחח.

Both realized that the connection was tied between their stories, and felt it was important to continue talking.

כשהגיעו לקלפי, כל אחד הצביע, והם חיכו להמשך.

When they reached the voting booth, each voted, and they waited for what would follow.

"אפשר להחליף מספרי טלפון?

"Can we exchange phone numbers?"

" שאל נועם בזהירות.

Noam asked cautiously.

אריאל חייכה, והיה שם מבט של תקווה.

Ariel smiled, and there was a look of hope.

"בהחלט," היא השיבה בנדיבות.

"Absolutely," she replied kindly.

התורה נגמרה, ובידיהם טופסי בחירה מלאה תקווה הוא התחיל יום חדש של חברות ואמינות.

The line ended, and with hopeful voting forms in hand, a new day of friendship and trust began.

אריאל הרגישה שהיא נפתחת אל השפעה שקודמת בהתחלה לכאורה קטנה, ונועם שמח על ההבנה החדשה של קבוצה שהיא רותמת יותר מתקשורת בת מציאות, קטן אך משמעותי.

Ariel felt she was opening up to an influence that initially seemed small, and Noam was glad for the new understanding of a group that harnesses more than a mere reality-based connection, small but significant.

הארמון הקטן נברא, והם יצאו להכיר זו את זה באור סתווי חדש.

A small castle was created, and they went out to get to know each other in a new autumn light.