נורה קרה נשבה מחוץ לחלונות המוסד הפסיכיאטרי.

A cold light blew outside the windows of the psychiatric institution.

השלג נערם במדרכות, בעוד אורות חג החנוכה הבהבו מבין העלים העירומים.

The snow piled up on the sidewalks, while the lights of Hanukkah flickered between the bare leaves.

נועה נעמדה במסדרון, עטופה במעיל חורף כבד, עיניה נעות בין היתר המבקרים ובני המשפחה המתאספים.

Noa stood in the corridor, wrapped in a heavy winter coat, her eyes moving between the various visitors and family members gathering.

בחדר 102, על כיסא ליד החלון, ישבה מרים, אמה של נועה.

In room 102, on a chair by the window, sat Miriam, Noa's mother.

עיניה לטושות אל הגינה המושלגת אך מוחה היה במקום אחר.

Her eyes were fixed on the snowy garden, but her mind was elsewhere.

נועה נכנסה בזהירות, מפנה את מבטה אל אחיה הממתין עבורה שם בפינה.

Noa entered cautiously, glancing toward her brother waiting for her there in the corner.

אלי, שליווה את פניו תמיד עם מטען של ציניות, הביט בחדר בהסתייגות.

Eli, whose face always carried a hint of cynicism, looked around the room with reluctance.

"הדלקנו את החנוכייה היום, אמא," אמרה נועה בחיוך רך, מנסה לפתוח את השיחה.

"We lit the Hanukkiah today, Mom," Noa said with a gentle smile, trying to start the conversation.

אלי פלט נשיפה קלה אך עצר את עצמו מלומר דבר.

Eli let out a slight sigh but held back from saying anything.

מרים הביטה בהן פתאום.

Miriam suddenly looked at them.

"החנוכייה," היא אמרה לאט, כאילו מזכירה לעצמה דבר כלשהו.

"The Hanukkiah," she said slowly, as if reminding herself of something.

"אתם זוכרים... את החנוכייה של סבתא?"

"Do you remember... Grandma's Hanukkiah?"

נועה הנהנה, מופתעת מתשומת הלב הפתאומית של אמה.

Noa nodded, surprised by her mother's sudden attention.

אלי גם הוא נע באי-שקט, מסקרן לשמוע מה שיש לה לומר.

Eli also shifted uneasily, curious to hear what she had to say.

"פעמיים נלחמנו על האור," מרים התחילה, קולה מטושטש, אך ברור.

"Twice we fought for the light," Miriam began, her voice blurry, yet clear.

"פעם נגד היוונים, ופעם נגד עצמנו."

"Once against the Greeks, and once against ourselves."

כולם שתקו.

Everyone remained silent.

נועה הביט באלי, ידה שלוחת אל אמה המביאה לה ביטחון.

Noa looked at Eli, her hand extending to her mother, providing her comfort.

אלי נאנח, ספק אך בירור לתוך עצמו.

Eli sighed, hesitating but clearly within himself.

המילים של מרים הפעילו בו זכרונות שחשב שנשכחו.

Miriam's words triggered memories in him he thought forgotten.

"פעם... כשהיינו קטנים," אמר בכוונה מלאה, עיניו נפגשות עם אחיותיו.

"Once... when we were little," he said with full intent, his eyes meeting his sister's.

"אני זוכר."

"I remember."

הם הוציאו איתה את הספטל של החנוכייה ושרו "מעוז צור".

They brought out the Hanukkiah's oil lamp with her and sang "Maoz Tzur."

כשאורות החנוכייה האירו את החדר, נוכחותה של אמא הייתה כעת חדה ומורגשת.

As the lights of the Hanukkiah illuminated the room, their mother's presence was now sharp and felt.

אלי הביט באמא בעדינות.

Eli looked gently at his mother.

"לא חשבתי על זה כך," אמר בשקט, פונה להתנצל על שנים של כעס.

"I never thought of it that way," he said quietly, turning to apologize for years of anger.

נועה התבוננה בו, לרגע מבינה את המאמץ שידרש לשתול את הזרעים של שלום במשפחתם, אבל כעת התהלכה תחושת התחלה חדשה בחדר הקר.

Noa watched him, understanding for a moment the effort it would take to plant the seeds of peace in their family, but now a sense of new beginnings walked through the cold room.

האוויר התחמם עם כל לב ההדולק למרגלות הנרות.

The air warmed with every heart lit at the foot of the candles.

זה לא היה הסוף.

It wasn't the end.

בעיות לא נפתרו בן-רגע.

Problems weren't solved in an instant.

אבל כאן, בין האורות, מצאו יחד קצה של חוט שיוביל אותם לימים חדשים.

But here, between the lights, they found together the end of a thread that would lead them to new days.