אריאל עמד על הגבעה הגבוהה ליד הפנימייה בצפון ישראל, מתבונן אל הנוף הרחב והקסום.

Ariel stood on the high hill near the boarding school in northern Israel, gazing at the wide, enchanting landscape.

זה היה החורף הראשון שלהם פה, ואמנם אוויר היה קריר ומלחמית צלחה על פני הקרקע, הרגיש שהמקום טומן בחובו הבטחה להתחלה חדשה.

It was their first winter here, and although the air was cool and a fine mist settled over the ground, he felt that the place held a promise of a new beginning.

הם הגיעו לכאן כחודש אחרי שאמם הלכה לעולמה.

They arrived here about a month after their mother passed away.

אביהם, שהיה עמוס בעבודה ובניהול החיים, שלח אותם לפנימייה.

Their father, busy with work and managing life, sent them to the boarding school.

אריאל, הבן הבכור, הבטיח לעצמו שהוא ידאג לשני אחיו - מרים ואלי.

Ariel, the eldest son, promised himself he would take care of his two siblings - Miriam and Eli.

מרים, סקרנית ומבקשת ליצור קשרים, רצה אחריו במסדרונות הארוכים.

Miriam, curious and eager to make connections, ran after him through the long corridors.

ואלי, הצעיר שבהם, נסגר בעצמו.

Eli, the youngest of them, withdrew into himself.

הגעגועים לבית הישן חנקו אותו.

The longing for the old home choked him.

הפנימייה שגשגה על צלע ההר בין העצים העתיקים, ובין החדרים הקטנים והמטופחים, הרגיש אריאל את כובד האחריות.

The boarding school thrived on the mountainside among the ancient trees, and amidst the small and well-kept rooms, Ariel felt the weight of responsibility.

הוא ידע שהם צריכים להתחיל מחדש, למצוא תחושת שייכות.

He knew they needed to start anew, to find a sense of belonging.

שבועות חלפו, והגיעה ט"ו בשבט.

Weeks passed, and Tu Bishvat arrived.

זה היה זמן של חגיגות; כולם התכוננו לנטוע עצים.

It was a time of celebration; everyone prepared to plant trees.

אריאל חשב שזה יכול לעזור.

Ariel thought this could help.

הוא אסף את מרים ואלי אל חדרם.

He gathered Miriam and Eli into their room.

"בואו נטעה עצים!", אמר, עיניו נוצצות ברעיון החדש.

"Let's plant trees!" he said, his eyes sparkling with the new idea.

מרים חייכה ועיניה ברקו, אבל אלי עמד בפנים שקטות.

Miriam smiled, her eyes shining, but Eli stood with a quiet face.

ביום החגיגה, הילדים התכנסו בחצר הגדולה.

On the day of the celebration, the children gathered in the large yard.

עשרות עצים קטנים עמדו מוכנים לנטיעה.

Dozens of small trees stood ready for planting.

אריאל קיווה שהיום הזה יהיה יום של שינוי.

Ariel hoped that this day would be a day of change.

הם לקחו כל אחד שתיל בידיים קטנות, הולכים למקום בו חפרו את הגומאות.

They each took a sapling in small hands, walking to the spots where they had dug holes.

פתאום, בזמן שהם שתלו, משהו קסם קרה: אלי פתאום חייך, לראשונה מזה זמן רב.

Suddenly, as they planted, something magical happened: Eli suddenly smiled, for the first time in a long while.

הוא התחבר לפעילות, צחק יחד עם האחרים.

He connected with the activity, laughing along with the others.

האחווה והחדווה שהילדים חשו חיזקו אותם.

The camaraderie and joy the children felt strengthened them.

ברגע זה, אריאל הבין שהמשמעות של בית היא האנשים שמקיפים אותך, לאו דווקא המקום.

In that moment, Ariel understood that the meaning of home is the people who surround you, not necessarily the place.

בלילה שבאותו היום, כשהם חזרו לחדרם, הרגישו האחים רגועים.

That night, when they returned to their room, the siblings felt at ease.

אמנם הכאב לא נעלם, אך תחושה של התחלה חדשה פשטה בלבם.

Although the pain did not vanish, a sense of a new beginning spread in their hearts.

אריאל הבין שהוא יכול לשמור עליהם, תוך שמאפשר לעצמו גם לחוות שמחה ואבל כאחד.

Ariel realized he could protect them while allowing himself to experience joy and grief alike.

היו להם חיים חדשים לבנות, וזכרון אמא חיה בכל צעד.

They had new lives to build, and the memory of their mother lived on in every step.

הם שמעו את הרוח שמעבר לחום החדרים, אבל עכשיו הרוח נשאה הבטחה של צמיחה ושל זיכרון מתמיד.

They heard the wind beyond the warmth of the rooms, but now the wind carried the promise of growth and enduring memory.

אריאל, מרים ואלי היו מוכנים להמשך, יחד ברקמת זכרונותיהם.

Ariel, Miriam, and Eli were ready to continue, together in the fabric of their memories.