רוח קרירה נשבה בין עצי היער, כשפניו של אבנר הופנו אל השמש החורף הקלילה שזחלה מאחורי העננים.

A cool breeze blew between the forest trees as Avner turned his face towards the light winter sun creeping out from behind the clouds.

היה זה יום ט"ו בשבט, וחגיגות קטנות נערכו בשבילים המתרחבים של הקיבוץ הישן.

It was Tu Bishvat, and small celebrations took place along the expanding paths of the old kibbutz.

אך בלבו של אבנר, סערה התרחשה.

But inside Avner, a storm was brewing.

הוא ידע שזה היום המתאים לשינוי.

He knew this was the right day for change.

אבנר לא הרגיש את המרחק בקיצור הדרך של היער.

Avner didn't feel the distance on the shortcut through the forest.

הוא התקשר לליאה, אחותו, ובלבו תקווה קלושה.

He called Leah, his sister, with a faint hope in his heart.

כבר שנים הם לא דיברו, הכל בגלל סכסוך משפחתי שכאב מעבר למילים.

They hadn't spoken for years, all due to a family feud that hurt beyond words.

אבנר חש אשם.

Avner felt guilty.

הוא ידע שהגיע הזמן לגשר על הפער.

He knew it was time to bridge the gap.

בשעה שהגיע לשובל הברוש העתיק שעמד במרכז היער, ראה את ליאה ממתינה.

As he reached the ancient cypress standing in the center of the forest, he saw Leah waiting.

היא נראתה מהססת, עיניה סקרניות ומעט עצובות.

She appeared hesitant, her eyes curious and slightly sad.

"תודה שבאת," אמר אבנר בקול רך, "רציתי שנשתול עץ יחד לכבוד החג.

"Thank you for coming," Avner said softly, "I wanted us to plant a tree together in honor of the holiday."

"ליאה נשמה עמוקות, עיניה פונות לאדמה הקרה.

Leah took a deep breath, her eyes on the cold ground.

״זה לא קל, אבנר,״ היא אמרה, וקולה נסדק מעט.

"It's not easy, Avner," she said, her voice cracking a little.

״אני עדיין פגועה.

"I'm still hurt."

״אבנר השפיל מבטו, משתדלים למצוא את המילים הנכונות.

Avner lowered his gaze, trying to find the right words.

״אני יודע שטעיתי.

"I know I was wrong.

אני מצטער, ליאה.

I'm sorry, Leah.

בואי נתחיל מחדש, כמו העץ הזה, שמתחיל לצמוח דווקא בעונה הזאת.

Let's start anew, like this tree that begins to grow even in this season."

״השניים ניצבו ליד השתיל הצעיר.

The two stood by the young sapling.

אבנר החזיק את המעדר בעוד ליאה יישרה את השורשים בעדינות.

Avner held the spade while Leah gently straightened the roots.

העבודה המשותפת השקטה החלה לקרב ביניהם.

The quiet teamwork started to bring them closer.

כאשר הכניסו את השתיל לאדמה, עיניהם נפגשו לדקה אחת מוחלטת של הבנה.

As they placed the sapling in the ground, their eyes met for one complete moment of understanding.

״אני רוצה שנשתנה יחד,״ אמרה ליאה, ודמעות חמות זלגו על לחייה.

"I want us to change together," Leah said, warm tears streaming down her cheeks.

״אני רוצה לנסות, אבנר.

"I want to try, Avner."

״אבנר חייך, לראשונה מזה זמן שהחיוך הגיע ללבו.

Avner smiled, for the first time in a while, with a smile that reached his heart.

הם עמדו שם, יד ביד, מול העץ הצעיר שהושרש באדמה הקרה.

They stood there, hand in hand, before the young tree rooted in the cold ground.

זו הייתה התחלה חדשה.

It was a new beginning.

השמש התקרבה לקו האופק, השמיים צבועים בכתום וורוד.

The sun approached the horizon, the sky painted in orange and pink hues.

עצי היער הכוונים רשרשו קלות, כאילו בירכו על השלווה החדשה שהתפשטה בין שני האחים.

The rustling forest trees seemed to bless the new peace spreading between the two siblings.

הם התחילו ללכת בחזרה לשבילי הקיבוץ, נשענים אחד על השנייה עם תקווה ליום חדש.

They began walking back to the paths of the kibbutz, leaning on each other with hope for a new day.

סוף הסיפור היה קרובה, אך זו הייתה רק ההתחלה של מסע לתיקון ואיחוי.

The end of the story was near, but it was only the beginning of a journey towards healing and reconciliation.