יום חורפי קריר בירושלים.

A cool winter day in Yerushalayim.

השמיים אפורים והאוויר צלול.

The skies are gray, and the air is clear.

נעם, יעל ואריאל מתקרבים אל הכותל המערבי, מקום שבו הזמן עומד מלכת.

Noam, Yael, and Ariel approach the the Western Wall, a place where time stands still.

נעם חש את המרחק בינו לבין אחיו ואחותו.

Noam feels the distance between him and his brother and sister.

"החיים משתנים," הוא חושב לעצמו.

"Life changes," he thinks to himself.

כל אחד עסוק בענייניו, והקשר שהחזיק אותם קרובים בעבר כבר לא כמו שהיה.

Each is busy with their own affairs, and the bond that kept them close in the past is not what it used to be.

בין אבני הכותל, נעם חשב על רעיון.

Between the stones of the Kotel, Noam thought of an idea.

חג ט"ו בשבט מתקרב, חג שמסמל צמיחה והתחדשות.

The Tu BiShvat holiday is approaching, a holiday symbolizing growth and renewal.

נעם הציע: "בואו נשתול עץ יחד, סימן לקשר שלנו."

Noam suggested: "Let's plant a tree together, a sign of our connection."

הכותל המערבי, מקום של תפילה ורוחניות, מתאים לשינוי הזה.

The Western Wall, a place of prayer and spirituality, suits this change.

המקום הומה אנשים, אך יש בו שקט מיוחד שמזמין לעומק ולחשיבה.

The place is crowded with people, yet it has a special silence that invites depth and reflection.

נעם, יעל ואריאל התאספו ליד קטע פתוח קרוב לכותל, עם שתיל צעיר בידם.

Noam, Yael, and Ariel gathered near an open section close to the wall, with a young sapling in their hands.

האוויר היה קר, אך עוטף.

The air was cold but embracing.

נעם התחיל לדבר: "אני מרגיש שאנחנו מתרחקים.

Noam began to speak: "I feel that we are drifting apart.

רוצה לחזור להיות קרובים."

I want to go back to being close."

יעל הסתכלה בנעם, עיניה רכות.

Yael looked at Noam, her eyes soft.

"גם אני מרגישה כך," היא ענתה בקול שקט.

"I feel that way too," she answered in a quiet voice.

"פשוט החיים... לוקחים אותנו לכל מיני כיוונים."

"It's just that life... takes us in different directions."

אריאל, בדרך כלל שקט, לפתע דיבר: "אני מתגעגע.

Ariel, usually quiet, suddenly spoke: "I miss it.

לא ידעתי איך להגיד את זה."

I didn't know how to say it."

נעם חייך. "בואו נתחיל מחדש, כמו העץ הזה."

Noam smiled. "Let's start anew, like this tree."

הם חפרו יחד בבוץ הקר, ידיהם לחות ואדמה על הידיים.

Together they dug in the cold mud, their hands damp with soil.

כל אחד צחק קצת, שיתף רגשות, דמעות וחיוכים.

Each laughed a bit, shared feelings, tears, and smiles.

הייתה תחושת פורקן באוויר.

There was a sense of release in the air.

כשסיימו, הסתכלו על העץ.

When they finished, they looked at the tree.

הוא קטן, כחוש, אבל מלא פוטנציאל.

It was small, frail, but full of potential.

כמו הקשר המחודש שלהם.

Like their renewed bond.

אחרי החיבוק החם, נעם ידע שזהו רק ההתחלה.

After the warm hug, Noam knew this was only the beginning.

יש עוד מה לעשות, צריך לטפח את הקשר.

There is more to do, the relationship needs nurturing.

אך הייתה תקווה חדשה בליבו.

But there was new hope in his heart.

החיבור ביניהם לא נעלם, רק זקוק לתשומת לב.

Their connection hadn't disappeared, it just needed attention.

הם השאירו את העץ הצעיר מאחוריהם, עומד זקוף ליד הכותל, לזכר התחדשותם כמשפחה.

They left the young tree behind, standing tall by the Kotel, in memory of their renewal as a family.