בין הבניינים העתיקים של ירושלים, עמד בית יתומים שקט.

Between the ancient buildings of Yerushalayim, stood a quiet orphanage.

לגינה של בית היתומים הייתה מסגרת של אבן, ובחורף, כפור קל כיסה את האדמה.

The orphanage's garden had a stone frame, and in winter, a light frost covered the ground.

זה היה יום חג ט"ו בשבט, והילדים היו עסוקים בהכנות לחגיגות.

It was Tu Bishvat, and the children were busy preparing for the celebrations.

באותו הבוקר, נשמע רעש בכניסה.

That morning, there was a noise at the entrance.

זה היה נועם, ילד חדש ולא מוכר.

It was Noam, a new and unfamiliar child.

הוא הגיע לראשונה, וחיוך לא היה על פניו.

He arrived for the first time, and there was no smile on his face.

עיניו היו עמוקות ומסתוריות והוא הביט מסביב בלי מילה.

His eyes were deep and mysterious, and he looked around without a word.

לא היה לו תיק, רק מעיל כחול גדול.

He had no bag, just a large blue coat.

הילדים ניסו להתקרב, אך נועם שמר על מרחק.

The children tried to approach, but Noam kept his distance.

ליאה, המטפלת שאוהבת את כל הילדים, ניגשה אליו ברוך.

Leah, the caregiver who loves all the children, approached him gently.

"ברוך הבא, נועם," אמרה בחום.

"Welcome, Noam," she said warmly.

אריאל, הילד המבוגר בבית היתומים, התבונן מרחוק.

Ariel, the oldest child in the orphanage, watched from afar.

תמיד היה לו חוש לעזור, והוא הרגיש כי עליו לדעת את סיפורו של נועם.

He always had a sense for helping, and he felt he needed to know Noam's story.

בימים שבאו, ניסתה ליאה לדאוג לכולם, אך היא הייתה עסוקה ורבה עבודה הייתה לה.

In the days that followed, Leah tried to care for everyone, but she was busy and had a lot of work.

אריאל הבין שנועם צריך חבר.

Ariel understood that Noam needed a friend.

ביום החג, בזמן שכל הילדים יצאו לחגיגות, החליט אריאל לשנות את תוכניותיו.

On the day of the holiday, while all the children went out to the celebrations, Ariel decided to change his plans.

הוא עקב אחרי נועם לחדרו.

He followed Noam to his room.

"שלום, נועם," אמר בעדינות.

"Hello, Noam," he said gently.

נועם שתק, אך לא סגר את הדלת.

Noam was silent but did not close the door.

אריאל ידע שזה סימן טוב.

Ariel knew that was a good sign.

הוא התיישב לידו.

He sat next to him.

"אני גם בורח לחגיגה," אמר, מחייך.

"I’m also skipping the celebration," he said, smiling.

כמה דקות של שקט עברו.

A few minutes of silence passed.

אריאל, במחשבה עמוקה, הציע משהו.

Ariel, in deep thought, suggested something.

"אולי נשתול עץ יחד?

"Maybe we should plant a tree together?"

" נועם הביט בו בחצי חיוך מוסתר.

Noam looked at him with a half-hidden smile.

הם יצאו לגן עם שתיל קטן שקיבלו ליום החג.

They went out to the garden with a small sapling they received for the holiday.

בתוך קור החורף, שניהם חפרו באדמה הקשה ושתלו את העץ.

In the winter's cold, they both dug into the hard ground and planted the tree.

תוך כדי עבודה משותפת, נועם התחיל לדבר.

During their shared work, Noam began to talk.

הוא סיפר על מקומות רחוקים ועל בית חדש.

He spoke about distant places and a new home.

אריאל הבין כמה נועם מתגעגע, אבל גם כמה הוא מתמודד בכוח.

Ariel understood how much Noam missed, but also how he coped bravely.

החיבור הפשוט הזה, דרך שתילת עץ, עשה את ההבדל.

This simple connection, through planting a tree, made the difference.

בסיום היום, כשהעצים סביבם נצצו בטיפות הגשם הראשונות, נועם חייך בפעם ראשונה.

At the end of the day, when the trees around them sparkled with the first raindrops, Noam smiled for the first time.

אריאל הרגיש שהוא לומד על הכוח שבסבלנות ובהבנה.

Ariel felt he was learning about the power of patience and understanding.

נועם התחיל להיפתח, והאווירה בבית היתומים נעשתה חמימה יותר.

Noam began to open up, and the atmosphere in the orphanage became warmer.

מבנה האבן הפך לבית עבור נועם, ועבור אריאל, תחושת מטרה חדשה נולדה.

The stone structure became a home for Noam, and for Ariel, a new sense of purpose was born.

כך הסתיים יום חג ט"ו בשבט, עם התחלה חדשה לשניהם.

Thus, the day of Tu Bishvat ended with a new beginning for both of them.