ריח החורף המאוחר עדיין מתקתק באוויר.

The scent of late winter still lingered in the air.

אורות הפלאורסנטים במוסד הפסיכיאטרי זמזמו מעל ראשה של אביבה, אבל היא בקושי שמה לב אליהם.

The fluorescent lights in the psychiatric institution hummed above Aviva's head, but she barely noticed them.

התחנה שלה הייתה עמוסה בני בית מליהם, תיקים רפואיים וצגים מרצדים.

Her station was cluttered with family members’ belongings, medical files, and flickering monitors.

מרים, החברה שלה לעבודה, המתינה לצידה.

Miriam, her coworker, waited by her side.

"את שוב במחשבות שלך," מרים אמרה ברכות.

"You’re in your thoughts again," Miriam said softly.

"לגבי איתן?"

"About Eitan?"

אביבה נאנחה.

Aviva sighed.

"כן, אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו."

"Yes, I can't stop thinking about him."

איתן היה חולה חדש במחלקה.

Eitan was a new patient in the ward.

הוא נלחם עם מה שחש כחומות גבוהות שסובבות אותו, ואביבה לא יכלה שלא להזדהות.

He struggled with what felt like towering walls surrounding him, and Aviva couldn’t help but empathize.

היא זכרה את אחיה הקטן שהיה לו קשה בצורה דומה.

She remembered her younger brother who had struggled similarly.

"היום היה יותר טוב?" שאלה מרים, מתרגשת לשמוע שאולי יש חדש.

"Was today any better?" Miriam asked, eager to hear if there was any news.

"אני לא יודעת," ענתה אביבה בהיסוס.

"I don’t know," Aviva replied hesitantly.

"הוא עשה כמה ציורים בגינה.

"He drew a few pictures in the garden.

אני יודעת שאסור לנו להרשות זאת, אבל הרגשתי שזה יכול לעזור."

I know we’re not supposed to allow it, but I felt it might help."

מרים חייכה חיוך קטן.

Miriam gave a small smile.

"אנחנו חייבות גם להיות גמישות לפעמים."

"We need to be flexible sometimes too."

החלטתה של אביבה לתת לאיתן לצייר בגינה הייתה נקודת מפנה.

Aviva's decision to let Eitan draw in the garden was a turning point.

הוא התיישב בין העצים העירומים שהתחילו להראות סימני חיים עם ניצנים ירוקים קטנים.

He sat among the bare trees that had just started showing signs of life with small green buds.

שם, בין הענפים, הוא הרגיש חופשי ולא מוגבל בקירות המחלקה.

There, among the branches, he felt free and not confined by the ward’s walls.

ביצירות שלו החלו להופיע צורות וצבעים חדשות, כאילו היה העולם כולו בתוך מוחו.

New shapes and colors began to appear in his creations, as if the whole world was inside his mind.

באחד הימים, כשישבו יחדיו בחדר, איתן לפתע פתח וסיפר לאביבה על הטראומה שעבר.

One day, while they were sitting together in the room, Eitan suddenly opened up and told Aviva about the trauma he had experienced.

דמעות ירדו על לחייו, ואביבה ידעה שהחומות מתחילות להיפרץ.

Tears fell down his cheeks, and Aviva knew the walls were beginning to crumble.

"אני פה בשבילך," אמרה אביבה ברכות.

"I’m here for you," Aviva said gently.

היא הבינה שהגישה שלה, המשלבת בין הכללים לעולם האמפתיה, היא שהובילה לפריצת הדרך הזו.

She understood that her approach, blending rules with a world of empathy, led to this breakthrough.

הסיפור של איתן התחיל להשתנות.

Eitan's story began to change.

הוא נראה נינוח יותר, וקשרים חדשים נבנו בינו לבין העולם.

He seemed more at ease, and new connections were being formed between him and the world.

ליל החורף האחרון נמוג לאטו, ויחד איתו, גם הפחדים של איתן.

The last night of winter faded slowly, and along with it, Eitan's fears.

אביבה למדה לאזן בין אמפתיה לאובייקטיביות ושוב הביטחון שלה כאחות רק התחזק.

Aviva learned to balance empathy and objectivity, and once again her confidence as a nurse only grew stronger.

העתיד נראה בהיר יותר.

The future looked brighter.